אי אפשר להתעלות בדברי הספד על מילותיו של נתן זך: כתיבתו של נתן זך היתה מוזיקליות פנימית עזה, יכולת מאגית שהפכה אותו לאחד המשוררים הישראליים היותר מולחנים. הוא יצא למסע של חיפוש אחר צלילות ובהירות, אך בעשור האחרון הבין כי לצד יצירתו, יש מקום גם לרומנטיקנים ולחרזנים ולפורצי דרך נוספים
אי אפשר לכתוב הספד על נתן זך. מי יכול להתעלות, בשירה או בפרוזה, על המלים "אהבתי וגם שנאתי / טעמתי מזה ומזה / קברו אותי בחלקה של עפר / ומר לי, מר לי בפה / כמו עץ השדה", שכתב שנה קודם לפרוץ מלחמת לבנון — שיר שנהפך להמנון לכל המתים במלחמה מיותרת, דווקא מעטו של משורר מאוד לא פוליטי, ואיש כבר לא זוכר כי לעצמו התכוון המשורר, לא רק לאדם בכללותו. רגבי העפר, הבטיח, לא ימתקו לו. באחד הראיונות האחרונים שלו, ביקש זך, שמת היום (שישי) בגיל 89, כי ירחיבו את קברו העתידי כך שיחד עימו ייקברו גם ספריו. כמו קיסר סיני וחייליו, כמו הפרעונים ושכיות החמדה שלהם. מבוקשו זה, אירוני ומכיר בערך עצמו גם יחד, לא יינתן לו. המירב שמשורר ישראלי יכול לשאוף לו הוא הנצחה ריקת תוכן מטעם השלטון, עוד כמה שנות חסד בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, ואחר כך שכחה גדולה. האקדמיה תיטיב לזכור לזמן מה, אחר כך יתחלפו גם בה האופנות, ומשוררים ושירים אחרים ייבחנו באזמלי הניתוח הביקורתי. למרבה הצער, מה שיישאר מנתן זך בקולקטיב דוברי העברית, הוא שירים שלאיש לא אכפת מי כתב אותם. עובדה, כבר עכשיו אפשר למצוא את "כי האדם עץ השדה" מתואר באתר של מלים לשירים עבריים, כ"שיר של שלום חנוך".
זך לא היה אוהב את זה. מתחילת דרכו הכיר בחשיבותו שלו כמשורר, עוד כשחלק ספר שירה עם משה דור ואריה סיון ב–1953, וודאי ביצירתו העצמאית הראשונה ב"שירים ראשונים", קובץ שיצא לאור ב–1955, ובישר, יחד עם ביכורי יצירתו של דוד אבידן, את המודרניזם הישראלי.
רצח אב
חבורת "לקראת", שמנתה אז גם את יהודה עמיחי ואבידן, יצרה פואטיקה עברית חדשה, אבל מי שהיטיב לנסחה היה זך. בעיניו, גדול המודרניסטים העבריים היה דוד פוגל, שזך ביקש להכתירו כחשוב במשוררים לפניו. אלא שבעת ההיא, בשנות ה–50, בהן ספרי שירה היו פריט חובה בארון הספרים הישראלי ומשוררים נחשבים קיבצו סביבם חסידים ואֶפִּיגוֹנִים, נתן אלתרמן היה המלך הלא מעורער. ואז, ב–1959, בעודו ידוע אך למתי מעט, זך הכריז מלחמה.
המרד הגדול של השירה העברית, המאמר "הרהורים על שירת אלתרמן" שפורסם בכתב העת "עכשיו" ב–1959, הכה בתדהמה את הביצה המקומית. הוא היה מעשה של רצח אב, אבל גם מעשה ביקורתי מתריס ומתנשא של ידען גדול בספרות העולם, איש שכתיבתו המסאית לוטשה באקדמיה, שהשירה והספרות הגדולות של אירופה היו שגורות בפיו בשפות המקור. הנוקדנות הייקית שאיפיינה את מגעיו עם משוררים פחות ראויים ממנו, בעיניו, הוטחה כולה באלתרמן. הוא ביקר את היפיוף הלשוני, החריזה והמשקל המושלמים והעבשים בעיניו, ניצחון הצורה על פני התוכן, כתיבתה של שירה מרוגשת ובלתי אישית. את אותה נוקדנות עצמה, זך כיוון כלפי עצמו ושירתו שלו. הוא היה, עד שיריו האחרונים, חלק מן הפרוייקט המודרניסטי הגדול ששאף לשחרר את השירה מכבלי הרומנטיקה, להפוך אותה נהירה וקונקרטית, שכלתנית ומנומקת מתוך עצמה, ולא מתנגנת אוטומטית בפי הקורא ובמוחו, כמו שקורה לעתים כשקוראים שיר של שלונסקי או של אלתרמן — שגם הם, בשעתם, נחשבו למורדים גדולים בביאליק.
אם היו בתרבות העברית בכללותה שתי דרכים מרכזיות — דרך ביאליק המגוייסת־לאומית, זו שמכפיפה לעתים את השיר לצרכי השעה והכלל באתנוצנטריות בלתי מתפשרת, ודרך טשרניחובסקי שפותחת חלון לעולם, לתרבויות אחרות ולמחויבות המתמדת ל"אני" השירי והאישי — זך הוא בכלל ממשיך דרכו של טשרניחובסקי, ואילו אלתרמן הוא ביאליקאי לגמרי.
אבל הוויכוח הגדול, המרד והשערוריה הספרותית, נוסחו אז במונחי מאבק בין דורי, ובימים ההם, כידוע, העולם לא היה שייך לצעירים. אלתרמן, מספרים היסטוריונים של השירה העברית, נפגע עד מאוד והזמין את המשורר הצעיר לשיחת נזיפה, אליה הצטרפו גם חסידי המלך. אחד מהם זעק לעברו של זך, "אידיוט", אבל אלתרמן עצמו ידע ואמר: "אידיוט הוא לא". אם נפגע מן ההתנשאות והעליונות האינטלקטואלית המוכחת של זך ידע לשמור את רוב הפגיעה לעצמו, ולימים סלח למורד. זך עצמו המשיך וכתב שירים לאלתרמן, כמו היה זקוק עדיין לאב הקדמון שרצח בעטו, כי בלעדיו — במה כבר אפשר למרוד.
השירה דורשת הקשבה
ב–1960, כשיצא לאור קובץ שיריו השלישי, "שירים שונים", אוגדו בו עולמות של ידע ביניהם שוטט באין מפריע ובחדווה גדולה, שכלתנות שירית עילאית שנמסכה רק לעתים רחוקות בכמיהה לאסתטיקה נושנה (הרי כשרצה, ידע לחרוז יפה כמו כולם), וגם נתגלתה המוזיקליות הפנימית העזה, הסמויה, של מקצביו החופשיים. היכולת המאגית הזאת הפכה אותו לאחד המשוררים היותר מולחנים בפזמונאות, וכזה שמוזיקאים ומבצעים מקוריים העניקו לו ולטקסטים שלו חיים חדשים ובלתי צפויים.
הוא לא תמיד אהב את התוצאות. השיר "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" ללחן של מתי כספי לא נשא חן בעיניו כלל. גם "כלבלב הו ביד בם בם", האהוב על הטף, מאבד בזמרה את מה שביקש זך ליצור בשיר — אטיוד על הפער בין התוכן לצורה. "שיר אהבה" (משהו בלבבה) בפי נורית גלרון שהרבתה לבצע משיריו מתכתב עם "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, כמו שרק משוררים יודעים להתכתב עם משוררים מתים. הוא מתכתב גם עם ההכרה הפנימית ששלל הדימויים לאהבה אינם יוצרים שיר טוב יותר מאשר התהייה על עצם האפשרות ליצור שיר. את זה צריך לפענח מתוך הכתוב, במקום לשיר עם גלרון. שירה טובה, ידע זך תמיד, תובעת הקשבה עילאית וצריכה גם להיות ראויה לה.
"מה כבר מסוגלות / מספר מלים לשנות / גם אם נאמרו בשבע שפות" כתב ב"אי הבנה", עוד יצירה ארס־פואטית אוניברסלית ואישית גם יחד. הוא ידע היטב מה מסוגלות המלים לשנות, וידע גם לספר בשיר את חייו של אדם שעברית לא היתה שפת אמו, ושבכל הלשונות בהן שלט, יצא למסעות חיפוש אחר צלילות ובהירות, שהיו עבורו ועבור מודרניסטים אחרים, תמציתה של האמת ביצירתם.
גורו זעפני
זך היה הרבה יותר ממשורר. מתרגם ועורך (כתב העת "יוכני" ואסופות שירים שונות), פילוסוף של התרבות המקומית הצעירה (בספר המסות הנפלא "קווי אוויר" שפורסם ב–1983, קונן בצדק על שלטונה של הרומנטיקה המזוייפת ומחלת הדימויים לא רק בשירה כי אם גם בפרוזה העברית) ומבקר חד כתער ופוגעני שקטל, בין היתר, בחמדה לא מוסתרת גם את לאה גולדברג וגם את יונה וולך הצעירה. הוא היה גורו זעפני של משוררים מתחילים ולעתים אלים מילולית, ואדם מאוד לא נוח לרוב הבריות, כך מספרים.
נאמן עד הסוף למרד, לא "התגייס" כדי להציל את המולדת בשורות קצוצות ומנוקדות, ההיפך הגמור מאלתרמן, ואם ביטא אי נחת משלטון הימין בראשיתו, עשה זאת לעתים רחוקות — ואף על פי כן הפך ליקיר השמאל, לאחד מסממניה של אליטה שכבר נדמתה, בסוף שנות ה–70 של המאה הקודמת כנושנה ומבוססת מדי ולכן מרקיבה ורעילה. בשנים האחרונות ניטל ממנו גם התואר הזה, בראיון רווי באמירות גזעניות מביכות, רעות ומדכאות שנתן לתוכנית "המקור" ב–2010. האיש שתמיד ביקש לדייק גם בלשונו המדוברת, השווה בין יוצאי אירופה, צאצאי התרבות הנעלה, לבין "מרוקאים" שהגיחו "מהמערות". כל ביקורת שספג על כך, היה בהחלט ראוי לה.
האליטה עוד הספיקה להכתירו בפרס ישראל, בפרופסורה באוניברסיטת חיפה, והמשיכה לפזם משיריו, או לרכל על התקפות זעם פומביות שלו, לעתים כתוצאה מצריכת אלכוהול מופרזת. בניגוד למשורר שלא העריך כלל, יהודה עמיחי, שירתו שלו לא פרצה את גבולות השפה העברית. העשור האחרון לחייו לא היטיב עימו, ואף על פי כן, יצירתו הביקורתית החשובה כונסה בו לספר עב כרס — "השירה שמעבר למילים", 2011 — כמעשה אחרון של חרטה, מהלך שעידן ושיפר כמה מן הביקורות, והוא אפילו ערך את המאמר המכונן של המרד ההוא. בעשור האחרון יכול היה להתרשם כי תורת המרד נלמדה היטב, אבל יש בשירה העברית מקום גם לרומנטיקנים ולחרזנים, גם לפורצי דרך חדשים שלא בורכו בהשתייכות לתרבות האירופית — וגם לנתן זך ולממשיכי דרכו.
מלמד, א' (2020 ,6 נובמבר ) אי אפשר להתעלות בדברי הספד על מילותיו של נתן זך הארץ Online .אוחזר מתוך https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/.premium.HIGHLIGHT-MAGAZINE-1.9293786?lts=1604818047034
