מבוגרים:
טעמה העצוב של עוגת הלימון/ איימי בנדר
תקציר
בפעם הראשונה זה קרה לרוז כשהיא בת תשע בדיוק. אמא אופה לכבודה עוגת יום הולדת, עוגת לימון, וכשרוז אוכלת ממנה מתרחש דבר פלאי: לא רק טעמה של העוגה הטרייה ממלא את פיה, אלא שהיא גם מסוגלת לטעום בכל נגיסה את רגשותיה הכמוסים ביותר של אמה. זוהי חוויה שממלאת אותה פחד גדול משום שטעמה של אמה – אישה שנראית שמחה, אנרגטית ומאושרת – הוא טעם של עצב, ייאוש, בדידות וכמיהה.
מאותו הרגע עולמה של רוז נחשף בניגוד לרצונה לסודות, לחרדות ולתשוקות של כל מי שמכין את האוכל שהיא אוכלת: החל בבני משפחה (אב קרייריסט מנוכר, אם מסורה ואח גדול שתקן), דרך האופות והטבחיות במזנון בית הספר, וכלה בבעלי מחלבות ויצרני חמאת בוטנים שמוצריהם מגיעים לפיה בשגרת יומה כתלמידת בית ספר. רוז נאלצת להתבגר בצלה של רגישות חושית יוצאת דופן, ולדעת על הזולת הרבה מכפי שהיא רוצה לדעת.
המבוגרים שסביבה בטוחים שיש לה הפרעות אכילה או סתם דמיון מפותח. היחיד שמאמין לטענותיה על כך שהעוגייה כועסת או שהגבינה עייפה, הוא ג'ורג', חברו הטוב והיחיד של אחיה הגדול ג'וזף. נוכחותו המרגיעה, המושכת והאוהבת ממלאת אותה בניצנים ראשונים של אהבה, וגם רומזת על מפתח לקריאת הספר כולו. כשג'ורג' מנסה להקל על רוז, הוא אומר: "זאת לא בעיה, זה נהדר, אולי תתרגלי לזה", ובכך פותח לנו אפשרות לראות ב"כישרון המיוחד" שלה – ובכישרונות המוזרים של שאר בני משפחתה - מטאפורה להתמודדות של היחיד מול העולם. כל שורה בספר הלירי הזה מעלה את התהייה איך מתמודד כל אדם, על ייחודו ופגמיו, עם העולם סביבו; והאם סבל וכאב הם תוצריו היחידים של המפגש בין פרט לחברה.
"טעמה העצוב של עוגת הלימון" מגולל סיפור חניכה עצוב שממחיש, דרך חיבור חושני בין טעם לרגש, את הקושי שנובע מהשקיפוּת והפגיעוּת האנושית. איימי בנדר משלבת בעדינות בספרה בין ריאליזם לסוריאליזם, בין אהבה לדחייה, בין ארוטיקה למשפחתיוּת. עם צאתו טיפס הרומן לצמרת רבי-המכר בארצות הברית, וסימן את פריצת הדרך של בנדר. זהו ספר ראשון פרי עטה שמתורגם לעברית.
חוות דעת מאת רותי ירקוני
טעמה העצוב של עוגת הלימון "תפס" אותי בבטן והאלה בי שתי נקודות ראיה: האישה והאמא שאני היום והילדה/נערה שהייתי פעם.
וגם איך זה מרגיש להיות חשוף לרגשות האחרים, ואפילו לתחושות שהם עצמם לא מודעים להם? לא רק האנשים הקרובים אליך, גם הרחוקים שלא פגשת מעולם.
עד כמה אנחנו בעצם כולנו חשופים לדברים האלה בצורה מודעת הרבה פחות.
ואיך זה להיות אחר? ולראות את האחר? ועוד הרבה נושאים שעולים בין השורות
הספר כתוב היטב, סוחף, מסקרן, ומעורר מחשבה תוך כדי קריאה ואחריה.
אחד הספרים הטובים שקראתי בחודשים האחרונים.
ספרי נוער:
טרילוגית הגרישה/ לי ברדוגו
בטרילוגיה 3 ספרים "צל ועצם", "מצור וסופה" ו"הרס ותקומה". (שלושתם נמצאים בספרית בית הספר)
זו טרילוגית פנטזיה שכחובבת הז'אנר נהנתי לקרוא. היא בהחלט עומדת ברמה גבוהה יותר מחלק מסדרות הנוער שקיימות.
עוד אהבתי שהסיפור מגיע בסוף הטרילוגיה שלסופו. כלומר, זו לא סדרה עם כמות ספרים לא ברורה מראש.
אני מביאה ביקורת שנכתבה בצורה טובה באתר "בלי פאניקה – כתב עת למדע בדיוני ופנטזיה" עי רמי שלהבת.
"ספרות הפנטזיה, ובמיוחד הפנטזיה לנוער, אוהבת מאוד סיפורי חניכה. התבנית היסודית דומה בכולם: נערה (או נער) חסרת מעמד, לא פעם יתומה או לפחות ענייה מרודה, מגלה להפתעתה שיש בה כוחות קסם. היא נשלחת לביתו של קוסם מנוכר, או לעיר הגדולה, או לבית ספר מיוחד, או גם וגם, מגלה בתוכה כוחות שלא הייתה מודעת לקיומם והופכת לתקווה הגדולה של האנושות. בהמשך עליה להתנתק מהחסות החונקת של החונך שלה ולצאת לבדה לעולם הגדול, כדי להביא לו גאולה.
המבנה הזה נפוץ מאוד בז'אנר, בין השאר כי הוא יוצר סיפורים טובים. ראינו אותו כמובן ב"הארי פוטר", ולאחרונה יותר ויותר בספרים שמשלבים באותה תבנית גם העצמה נשית וגיבורה חזקה ועצמאית, כפי שעשו נעמי נוביק ב"עקורה" ובקצת פחות נאמנות גם מקס גלדסטון ב"מת ברובו". זאת גם המסגרת שבחרה הסופרת האמריקאית ילידת ירושלים לי ברדוגו לטרילוגיית הגרישה שלה, שהספר השלישי שלה, ״הרס ותקומה״, יצא לאור בעברית ממש לאחרונה.
כבר מ"צל ועצם", הספר הפותח בטרילוגיה, ניכר שברדוגו מכירה היטב את התבנית ונעזרת בה. הגיבורה, אלינה, מתחילה את הספר כנערה/אישה צעירה שהחלה זה עתה את התמחותה כשרטטת מפות זוטרה. במהלך החצייה של "קפל הצל" – מדבר שורץ רוע ומפלצות שחוצה את המדינה לשניים אחרי שנוצר שנים רבות קודם לכן בעקבות קסם שיצא משליטה – השיירה שלה מותקפת ואלינה מצילה ברגע האחרון את המצב בלי להבין איך עשתה את זה. בתחקיר שנערך לאחר מכן מתברר שהיא "זַמָנית שמש" – קוסמת בעלת כוח ייחודי ונדיר, שמסוגלת לזמן אור וטמון בה הפוטנציאל להשמיד את הצל ולהחזיר את העולם לקדמותו.
כתבתי "קוסמת", אם כי בתחילת הטרילוגיה ברדוגו מנסה להציג את הדברים באופן מדעי לכאורה. אלינה היא גרישה – חברה במסדר של "אשפי המדע הקטן" שמסוגלים לעשות מניפולציות על המציאות, כל אחד לפי הכישרון הייחודי הטבוע בו. ה"קורפורלקים", לדוגמה, מתמחים בגוף האדם ומסוגלים לרפא או להקיז דם במיומנות רבה. כישרונות נדירים יותר כוללים התמחות בטיפוח היופי, הגברת כוחותיהם של אחרים, והיכולת הנדירה ביותר – זימון שמש או היכולת המנוגדת – זימון צללים. הצגת הדברים כיכולת נרכשת שדורשת טיפוח והכשרה מספקת תבנית וארגון לעולם של הסיפור, אך בבסיס מדובר בקסם לשמו.
כוח ושאפתנות
אלינה נלקחת אל עיר הבירה של ממלכת רַבְקָה לקבל הכשרה בשימוש בכוחה ובנושאים נוספים, ולומדת בהדרגה להבין את תככי חצר המלוכה ואת המעמדות בתוך הגרישה. החונך שלה הוא "האופל" – גרישה רב עוצמה שמסביר לה בהתחלה שהוא זקוק לכוחה כדי לתקן את המחדל של אחד מקודמיו שיצר לפני שנים רבות את הקפל. בהמשך מתברר לה בהדרגה שיש לו אינטרסים נוספים, וסודות אפלים, ועליה להחליט אם לשרת אותו או לצאת לדרך עצמאית. בחירתה תשפיע כמובן על העולם כולו.
במוקד הטרילוגיה, ובמיוחד מהספר השני (״מצור וסופה״) והלאה, נמצאת ההתמודדות של אנשים עם הכוח שלהם. חובבי הקומיקס ייזכרו כאן אולי בסיסמה ״עם כוח גדול באה אחריות כבדה״ של ספיידרמן, רק בלי הקיטש. ובניגוד לספיידרמן, מה שבאמת מעסיק את ברדוגו זו השאפתנות, ולאו דווקא ריסון הכוח
אלינה והאופל מוצגים מהבחינה הזאת כניגודים: האחד קוסם זקן שעבר תלאות רבות בדרך לגדולה וכל מה שנותר בו זו השאיפה לכוח, שלמענה זנח מאחור את האנושיות שהייתה בו פעם – אהבה, חמלה, אפילו קנאה וצער. הכל בו גויס להשגת כוח והשפעה. השנייה היא גרישה צעירה שמודעת לכוחה, שואפת להעצים אותו כמעט בכל מחיר אך חוששת מהמחיר שתשלם על כך ומהוויתורים שתידרש לעשות. החשש הגדול ביותר שלה הוא להידמות לאופל, אך במקביל היא גם מבינה אותו וכמהה אליו.
ברקע נמצאים קסמיו השאפתניים של מהנדס/מכשף קדום בשם מורוזובה, שמגברי הכוח שיצר הם המפתח לתיקון העולם או להחרבתו, ובספר השני מצטרף לתמונה גם הנסיך ניקולאי ששואף להיות למלך. השאפתנות הזאת של ארבעתם מעצבת את חייהם של מיליוני אנשים בממלכה ובשכנותיה.
השאפתנות הזאת, של אלינה והאופל, איננה עומדת בחלל הריק, אלא נובעת ממניעים עמוקים יותר – ובראש ובראשונה טובת הכלל, כפי שהם תופסים אותה. האופל פועל להציל את ממלכת רבקה מאויביה החיצוניים והפנימיים, ואלינה מבקשת לשים קץ לקטל. שניהם שואפים לעשות את הדבר הנכון לדעתם. הנימוקים האלה מעמיקים מעט את הדמויות ומונעים מהן להישאר רק קלישאות של טוב ורע.
מרוסיה באהבה
בדומה ל"עקורה" המשובח (שנכתב מאוחר יותר), ברדוגו עיצבה את רַבְקָה, המדינה שבה מתרחשת העלילה, בהשראת רוסיה של המאה ה-19. העיצוב הזה ניכר באקלים, בנוף, אך מעל לכל הוא מורגש בשפה ובשמות. יש בספר שמות כמו אלינה, ז'ניה ואלכסיי, אופרינצ'ניקים וקורפורלקים, עיירות עם שמות עם צלצול רוסי כמו נובוקריבירסק, בתוך מעצמה שסובלת מפיגור טכנולוגי וחצר כמו-צארית.
השילוב של השמות הללו בתוך מציאות שמבוססת על תרבות קיימת איפשר לסופרת ליצור שלם שעולה על סכום חלקיו – ההקשרים ההיסטוריים והתרבותיים הזמינים משלימים בהצלחה את הפערים הקטנים והחורים הסמויים שקיימים בכל עולם בדיוני ומדרבנים את הקוראים למלא אותם.
לעלילה האפית, שמובילה לעבר מאבק של טוב ורע והכרעות גורליות נלווה סיפור האהבה של אלינה ומאל, צעיר בן גילה שגדל איתה באותו בית יתומים. תהליך ההכשרה שלה כגרישה מרחיק בין השניים ומציע לאלינה שלל פיתויים לצד מחויבויות כבדות משקל. כל אלה מאלצים אותה מאהבת הנעורים שלה כדי למצוא את עצמה. כשמאל חוזר אליה לבסוף, שניהם נמצאים במקום אחר וצריכים לבחון מחדש את הקשר ביניהם. התוצאה מתאימה באופיה לספר נוער – כתיבה רומנטית אך ללא מין בוטה, ורגשותיה של אלינה נראים בוסריים למדי בספר הראשון ומעמיקים מעט בהמשך, באופן שהולם את גילה הצעיר.
אלינה עצמה היא אחת מנקודות הכוח העיקריות של הטרילוגיה. בשונה מגיבורי ספרי חניכה רבים אחרים, היא מכנסת לעלילה מלכתחילה עם אופי די מגובש ודעתני. למעשה, כבר בעמוד הראשון של הפרק הראשון היא מתעמתת עם חייל שצועק עליה ולא מוותרת לו. בתקופת החניכה היא נדרשת כמובן להשתנות וללמוד, ובעיקר למצוא את מקומה בעולם הזר של הגרישה, אבל אופיה לא משתנה מהותית – היא נשארת נאמנה לעצמה גם כשאנשים חזקים ממנה מתמרנים אותה ומנסים לשלוט בחייה. כך היא יכולה להציע מודל חיובי לחיקוי לקוראות הספר הצעירות.
מכל אלה נולדה סדרת ספרים מרתקת, שאמנם מיועדת מעל הכל לנערות ונערים, אבל זה לא הפריע גם לי לקרוא אותה בבולמוס אחד רצוף. עם זאת, זה לא ספר שישנה את עולמכם – הדמויות בו אינן לא מורכבות במיוחד והכתיבה של ברדוגו יעילה אך לא מאתגרת את התבניות שבהן בחרה להשתמש. גם כך מדובר בבידור מצוין."
(צל ועצם, הוצאת אריה ניר, 2014. מאנגלית: נעה שביט. 301 עמודים מצור וסופה, אריה ניר ומודן, 2017. מאנגלית: ורד טוכטרמן. 384 עמודים הרס ותקומה, אריה ניר ומודן, 2017. מאנגלית: ורד טוכטרמן. 352 עמודים).
*****
ביקורת על מצור וסופה של יונתן גרוסמן
